האהבה הזו היא כמו חלום, הלב נמצא איתך בכל מקום

[Guy]

אני אוהב את דנה.

לי קוראים ירון, ואני אוהב את דנה.

אבל רק שתדעו.... זה לא רק אני... המון אוהבים את דנה.

אני לא יודע מה יש בה... משהו כ"כ מושך... אני יכול להסתכל עליה שעות...

 

אני אוהב אותה מכיתה ד', גדלתי והתבגרתי יחד איתה.

 

יש כ"כ הרבה אנשים שאוהבים אותה:

כאלה שעכשיו ממש מאוהבים בה, כאלה שכבר אוהבים אותה כמה שנים,

כאלה שזה רק 'קראש' זמני עליה, וכאלה שאפילו אוספים תמונות שלה.

 

יוו... אני זוכר בכיתה ד', כאשר ראיתי אותה בפעם הראשונה...

זו היתה אהבה תמימה לחלוטין... ניסיתי לראות אותה כמה שיותר... התחלתי להיקשר אליה...

וכ"כ חיכיתי לרגעים שבהם נהיה יחד באותו מקום.

 

והאמת? לפעמים לא אהבתי את איך שהיא התייחסה אליי.

אומנם לפעמים היא גרמה לי לחייך ולהיות הכי מאושר שבעולם אבל לפעמים בכיתי בגללה.... עם דמעות.

 

עשיתי המון כדי להיות איתה, הוצאתי עליה הרבה כסף, שרתי לה שירים, קפצתי, רקדתי, רבתי עם החברים שלי בשבילה, התווכחתי עם ההורים המון פעמים,

אבל... כלום לא עזר...

אז הרגשתי תיסכול והחלטתי לעשות משהו שייגרום לה לשים לב אליי... קיללתי אותה!

אבל אז המורה בביצפר אמרה לי שזאת אלימות מילולית ושאם אני באמת אוהב ורוצה את דנה,

אז כדאי לי להפסיק כי ככה היא לא תאהב אותי באמת... ולכן הפסקתי.

 

אבל דנה עדיין לא שמה לב אליי... אז החלטתי למשוך לה טיפה בצמות.

כאילו.. זה לא ממש אלימות, נכון? זה קצת.. נו, אתם יודעים.. בשביל טיפה תשומת לב.

כי זה לא פייר שלחברים שלי יש חברות שאוהבות אותם כמו שצריך ואותי דנה לא... נכון?

כי אני... אני הכי אוהב את דנה בעולם! אז למה זה מגיע לי?

 

ודנה? דנה ממשיכה בשלה... עם העליות והמורדות... פעם גורמת לי להרגיש טוב ופעם... ממש לא.

 

בינתיים השנים עברו, ואז הגעתי לחטיבה. בוטיבה היו לנו 3 שנים מדהימות.

למה? כי התחלתי להשתכלל.

הכנתי לה שלטים יפים, השירים שלי הפכו להיות כייפים וחיוביים, כאלו שכולם מסביב אהבו לשמוע.

עשיתי לה כל מיני קסמים ומופעים כאלה, הצחקתי אותה וגרמתי לה ממש להתקרב אליי.

כן כן! היא התחילה לשים לב אליי ולדבר עליי! היא אפילו הזכירה את השם שלי כשהיא דיברה עם חברות שלה!

והשיא היה בשנה האחרונה... היא נתנה לי נשיקה... בלחי! ליד כולם!

וואו... אין ספק... הגעתי לשיא... כל העבודה הקשה שעשיתי השתלמה לי! הרגשתי על גג העולם!

 

ואז יצאנו לחופשת הקיץ הארוכה (היא, כמו כל שנה כמעט, טסה לאירופה, ואני חיכיתי לה כאן).

 

אממ.. והאמת היא שבקייץ עשיתי קצת חושבים והגעתי למסקנה שאני חייב לדבר איתה דוגרי.

כי אני פשוט חייב להגיד לה שזה ממש לא הוגן שכל השנים האלו רק אני משקיע ביחסים בינינו והיא אפילו לא מחזירה מילה טובה. כלום.

 

הקייץ הסתיים ועכשיו... הגענו לתיכון.

חזרנו כולנו גדולים יותר לכיתה, ואנחנו עכשיו כבר מסתכלים על העולם באופן קצת שונה.

אבל ברור שצריך להמשיך בדרך שלנו... בדרך שלי.. כי את הרגש שאני מרגיש כלפיה אי אפשר לקחת.

 

ודנה? אוף נו.... גם עכשיו, אחרי הקייץ היא לא שמה עליי קצוץ.

 

אז די... החלטתי! אני אתעלם ממנה!

כי היא לא יכולה לדרוש ממני להוציא עליה כ"כ הרבה כסף סתם.

וזה עוד כלום.... היא לא מבינה שזה לא רק לקנות לה דברים... אני צריך גם לדאוג לדברים אחרים.

אני לדוגמא צריך לדאוג להסעות כדי לראות אותה, אני צריך לשלם על אלבומים שאני עושה לה,

על מתנות שמזכירות לי אותה וכמובן להשקיע בה המון זמן פנוי.

ואסור לשכוח שיש לי עוד דברים על הראש! וזה לא קל.

 

והאמת היא שיש כאלו שחושבים שאני צריך להשקיע יותר בבית ספר, להשקיע ביחסים עם החברים,

להיות יותר עם המשפחה ולמצוא תחביבים אחרים חוץ מלחשוב ולהשקיע בדנה כל הזמן.

 

כאילו... מצד אחד הם צודקים, אבל... הם לא ממש מבינים שכמו שלהם יש סדרי עדיפויות, ככה גם לי.

וכרגע לא יעזור כלום... אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה.

 

בואו אני אגלה לכם סוד.

בקייץ דיברתי עם חברות שלה, הן אמרו לי שאני צריך להפסיק להשתמש באלימות,

ושאם אני באמת רוצה אותה, אז אני צריך להשיג את התשומת לב שלה בעדינות, בדרך מתוחכמת, חכמה,

שהיא תבין מה שאני רוצה אבל שלא תיפגע.

 

אז בתחילת שנת הלימודים ניסיתי לדבר איתה.. לקבוע פגישה... לנסות ולהסביר... אבל זה לא עבד!

אפילו שלחתי לה מכתב יפה! עם מלא הסברים... אבל היא לא התייחסה, לא החזירה תשובה, לא כלום.. כאילו שאני אוויר!

 

הלו! דנה? זה אני! למה את כזאת רעה ועקשנית אליי? לפחות תראי קצת יחס! משהו...

 

אז אחרי הרבה מחשבות הגעתי להחלטה! אני חייב להפסיק לתת לה הרגשה שאני רודף אחריה,

אני חייב שהיא תרגיש קצת בחסרוני ואז אהיא אולי תתגעגע ותתייחס אליי בכבוד.

 

אז במסיבות של הכיתה ישבתי בצד, לא רקדתי, לא שרתי, לא צעקתי, לא כלום! פשוט ישבתי בצד!

והיא, שהתרגלה שאני כל הזמן מסביבה, מחייך ואוהב, לא הבינה למה אני לא נמצא מסביבה,

למה אני לא נותן לה תשומת לב כמו פעם, למה היא לא במרכז העניינים יותר.

 

אממ.. בינינו? כמובן שלא הפסקתי לאהוב אותה, ואני לא יכול להפסיק לאהוב אותה ולכן אני דואג להמשיך להגיע למסיבות... אני לא מפסיק אף מסיבה שאליה היא מגיעה!

אבל ההבדל הוא שאני מגיע ולא מדבר איתה.

ותבינו... אומנם לא אמרתי לה דברים יפים, אבל גם לא התעצבנתי או קיללתי - פשוט לא אמרתי כלום!

 

כן כן... באיזשהו שלב הפכתי להיות בלתי נראה...

בהתחלה זה לא הפריע לה כי... היו מספיק אנשים אחרים שאהבו אותה, באו אחריה ודאגו לה...

אבל... הם לא ממש ידעו לאהוב אותה כמוני.

כי בניגוד אליי, הם לא אהבו אותה כל השנים האלו ברגעים שהיא הכי היתה צריכה.

 

ומה הלאה? חשבתי שאני צריך שהיא תדע את מה שאני מרגיש... להשיג את התשומת לב שלה!

שהיא תדע שאני עדיין אוהב אותה.. למרות הכל... אבל לא באותם תנאים! כי זה כואב!

 

אז מה לעשות?

אלימות מילולית אסור לי... הרבה ניסו את זה בעבר, וזה לא עזר.

וחוצמזה... אחרי 3 השנים האחרונות התרגלתי לאהוב בלי לקלל ובלי לפגוע.

ועכשיו אני כבר יודע שרק בדרך אחת אני אצליח להשיג אותה: בדרך החיובית!

 

אז איך לגרום לה להתייחס אליי? אממ.... החלטתי!

אני הולך לעיתון של הבית ספר.

הרי הוא מדבר על דברים שקורים בכיתה והוא אמור לפרסם את זה,

כי זה משהו חיובי ומרגש שכולם יירצו לקרוא ולהזדהות איתו ואפילו גם לעזור.

וחוצמזה... שבדרך הזאת המון יילמדו על איך להתחיל ולאהוב בנות!

 

אבל רגע... אוף... אני לא מאמין... הם לא הסכימו לפרסם את זה!

הם טענו שאני רק ילד אחד ושזה לא מעניין את כל הביצפר...

ולגלות לכם סוד? הם אמרו שאם הייתי עושה לה משהו רע אז הם היו מפרסמים את זה...

כי הרי ככה הרבה יותר אנשים יירצו לקרוא את זה... זה יימשוך תשומת לב ועניין.

אבל לא לא לא! אסור לי לוותר! כי למדתי שאסור להשתמש באלימות!

הם ראו שאני החלטי... והם לא פרסמו שום דבר.... אוף... שוב נשארתי לבד.

 

אז מה לעשות?

אני רוצה שכולם יידעו את זה, וגם כמובן דנה, כי אני אוהב אותה באמת ורוצה להיות איתה.

אבל אני פשוט לא מוכן שהיא תמשיך לקחת אותי כמובן מאליו!

היא לא יכולה להמשיך לצפות שאני אקנה לה הכל וכל פעם היא תדרוש ממני יותר ויותר, ועדיין תתייחס אליי רע ותשפיל אותי.

היא כל החיים שלי... אבל בעצם... אני נפגע ממנה ככה...

מה עוד שהיא בעצמה יודעת שאני כבר חלק ממנה... היא לא יכולה בלעדיי ואני לא יכול בלעדייה!

ביחד אנחנו שילוב מנצח! כמו שהוכחנו עד היום.

 

אז עכשיו אני כותב לכם כדי שאתם תפרסמו את האהבה שלי אליה!

 

(עכשיו תדמיינו שירון הוא בעצם אוהד כדורגל ושהאהבה הגדולה שלו היא מכבי ת"א)

 

אנחנו, השחקן ה-12, אירגון אוהדים שפעיל משנת 2000.

3 שנים שבהם הקבוצה לקחה בכל שנה תואר. וזאת אחרי שנים של יובש.

3 שנים שהתרבות בקהל האוהדים בארץ השתנה לחלוטין!

עוד ממהתחלה דגלנו בסיסמא של: "אין תנאים לאהבה" - היינו הראשונים שלא קיללנו ותמיד היינו בעד הקבוצה.

גם ברגעים שחטפנו שערים, גם כאשר ירדו עלינו גשמים, גם שכולם מסביב נשארו בבית מאוכזבים,

וגם כשכולם באצטדיון כעסו על האהבה שלנו וניסו לגרור אותנו לאלימות.

 

בהתחלה היינו ממש מעט... אבל לאט לאט... אנחנו הולכים וגדלים והיום אנחנו כבר מעל 200 במשפחה.

 

אנחנו אוהדים שמכבי ת"א היא כל החיים שלהם, אוהדים שכמו כל הקלישאות, חיים משבת לשבת, שיודעים את החוקים של הדרבי (על הדשא ובעיקר ביציעים)

והאנשים שלא יכולים בלי זה!

 

וכמו ירון.... אנחנו יודעים טוב מאוד שחלק מהאוהדים השתמש בעבר באלימות... אבל אנחנו גם יודעים שזה לא עזר.

חלקם היה מקלל אחרי כל משחק בקריית שלום, חלקם הציקו כל שנה ליו"ר, חלקם ריססו על מכוניות, על בתים של שחקנים, חלקם שרק בוז לקבוצה, ועשה 'אולה' ליריבה.

וגם הם למדו מטעויות! כמו כולנו! כי ככה זה בחיים.

 

וממש כמו ירון,

אנחנו יודעים שהדרך שבה בחרנו היא הכי נכונה, צודקת, חכמה וטובה... לכולם.

אבל המון אנשים מסביב לא מוכנים לשמוע עליה ולא מוכנים לפרסם אותה.

ההנהלה יודעת טוב מאוד על מה המחאה וככה גם התקשורת.

אבל כמו העיתון של הביצפר... הם מעדיפים לפרסם רק דברים שליליים, אלימים, שיימשכו אש - ואנחנו לא כאלה!

 

אנחנו חיים במצב קשה במדינה – מצב כלכלי, מדיני, בטחוני, חברתי... הכל קשה.

ויש אנשים שהכדורגל תמיד היה כמעט הכל בשבילם, ובשביל רובנו, הכדורגל יכול להשכיח את כל הצרות שמסביב.

 

ולצערנו זה עומד להשתנות... זה כבר מתחיל להשתנות... הכדורגל בורח לנו... לאט לאט.

ולכן היה חשוב לנו כבר בקייץ לקבל החלטה שאנחנו נילחם כדי שהאהבה שלנו תישאר תמימה, כמו פעם... ואפילו תשתפר.

 

כי לפני שאנחנו אוהדים – אנחנו בני אדם שמבקשים יחס הוגן.

והדרישות שלנו ממש לא אנוכיות ולא רק עבור קהל האוהדים שלנו, אלא עבור כולם.

 

כי כמו לפני 3 שנים כשחוללנו מהפכה בכל מה שקשור לעידוד,

ככה גם עכשיו – אנחנו נוביל את השינוי של מהפכת הצרכנים הזו.

אנחנו מאמינם שהנכס הכי גדול של קבוצת כדורגל – זה האוהדים שלה.

רק תאמינו בעצמכם!

 

לשנות את הכל לבד זה אפשרי אבל קצת קשה וייקח קצת זמן.

ואף אחד בקבוצה ובקרב כל האוהדים לא רוצנה למשוך את המחאה הזו יותר מדי זמן.

ולכן אנחנו צריכם עזרה.

אם אתם תפרסמו את המכתב הזה, תעבירו את הלינק הלאה, תבינו על מה המחאה, תשאלו שאלות, תקבלו תשובות, ותספרו לכולם מסביב – זה יעזור! לכולנו!

 

תבינו.. אנחנו כרגע אוהדים שמקריבים מצעמנו המון למען האהבה הכי גדולה שלנו.

אנחנו מגיעים למגרשים עם חולצה שחורה, לא מעודדים במשחקי הבית ולא מקללים – אלא פשוט יושבים בשקט.

 

כי כמו שעד עכשיו הראינו שאין תנאים לאהבה – כרגע אנחנו מראים שיש תנאים לעידוד!

והשאלה היא אם גם אתם, מוכנים לעזור ולקחת חלק בשינוי,

שינוי שיעזור גם לכם כאוהדים, כבני אדם וגם ישפר את תדמית הכדורגל בארץ.

 

וחשוב לנו להדגיש – ההנהלה יודעת ומכירה את מהות המחאה ואת הדרך שבה היא באה לידי ביטוי.

הם קיבלו מכתבים והסברים (גם השחקנים עצמם), ולאחרונה אף נערכו מספר פגישות שבהם אנו מחפשים את הדרך לסיים את הכל בצורה הכי טובה... לכולם.

אבל זה תהליך.. וכדי שכולנו נצא לדרך חדשה, אנחנו צריכים שעוד ועוד אנשים יבינו את מהות המחאה ויעזרו לנו להפיץ אותה הלאה.

 

אז בתור בנאדם/עיתון/אתר/טור – נודה לכם אם תדאגו לעשות את המקסימום שלכם כדי לעזור לכולנו.

כי רק ביחד נשרוד... ולחוד... אנחנו ניפול.

 

עדים לנו כוכבי מרום,

לאהבה שהיא חלום,

האל תמיד יהיה העד,

שלעולם לא ניפרד

 

 

 

להלן חלק מעיקרי המחאה:

 

* מחירי כרטיסים – דווקא בתקופה של מיתון ומשבר כלכלי, כאשר תחושת הביטחון שלנו מעורערת, הכדורגל הוא המפלט של האוהדים מהמציאות.

מחירי הכרטיסים (80 שקלים בגביע הטוטו או 90 שקלים במשחק ליגה) מובילים את כולנו למצב שבו הכדורגל יהיה מותרות לעשירים בלבד.

 

* אנו מוחים על המספר המגוחך של כרטיסי ילד/נוער/חייל/אישה שמופצים ומבקשים כניסה חינם לנשים.

 

* אנו מוחים כנגד תמיכת ההנהלה בחוק וילן - חוק אשר פוגע בזכויות האזרח במגרשי הכדורגל.

חוק זה נותן למשטרה חופש פעולה כנגד האוהדים במגרשים – יותר מאשר בכל מקום אחר.

למעשה חוק זה מקטלג את אוהדי הכדורגל כאזרחים סוג ב', ומאפשר למשטרה להכות אוהדים ולעצור אותם על לא עוול בכפם.

 

* אנו מוחים על העלאת מחירי המנויים המתמדת מדי שנה.

וכל זאת דווקא לאחר שנת אליפות, אשר יכלה לשמש כמדרגה להגדלת מספר המנויים וחיזוק מעמדנו בתור גוף האוהדים הגדול במדינה.

 

* אנו לא מוחים על עצם שיחרורם של אבי נמני וטל בנין מהקבוצה – זכותו של כל מאמן להחליט החלטות מקצועיות. אבל אנו כן מוחים על העיתוי (לאחר רכישת המנויים) ובעיקר על אופן העפתם מהקבוצה, שנעשתה בצורה כואבת שלא הוסיפה כבוד לא להם ולא לקבוצה ופגעה באופן אישי ברגשותיהם של אוהדים רבים.

 

* אנו מוחים על כך שאנחנו הקבוצה היחידה בארץ שלהנהלה שלה אין שום בעייה להעביר כל משחק בית לאצטדיון ר"ג.

אנו מודעים ליתרונות הכלכליים שבכך, אך בתור צרכן אשר רכש מוצר (מנוי) אנחנו מצפים לקבל את התמורה שהובטחה לנו – מקום ביציעי בלומפילד.

ואם כבר.... אז אנחנו מצפים שלפני מעבר שכזה, לפחות נקבל התראה מוקדמת הוגנת,

ונזכה לשיתוף פעולה בין הנהלת הקבוצה לבין האוהדים בכל מה שקשור לעידוד (כגון הקצאת סכום סמלי לתפאורה) .

 

* אנו מוחים כנגד היחס לסמלים ולשחקני עבר שמייצגים את המסורת של המכביסטיות.

(שחקנים כמו אלון ברומר שלא זכו עד היום למשחק פרידה, טקס, משהו... לא חשוב מה.... העיקר התייחסות והתחשבות הוגנת)

 

* אנו מוחים כנגד האחריות של ההנהלה ושל המשטרה גם יחד, אשר אחראיות במשותף לחוסר הארגון ולבלאגן ששורר מדי שבוע מחוץ לאצטדיון.

בכניסה למגרש – שבהם נפתחים השערים "ממש כשצריך" ולא דקה קודם.

ואין מילה שיכולה לתאר את הדוחק והרגשת המיאוס שכל אחד מאיתנו מרגיש בכניסה ליציע.

וביציאה מהמגרש – הזילזול הנ"ל מוביל באופן ישיר לא פעם לעימותים מיותרים עם אוהדי

קבוצות יריבות,ואין צורך להזכיר עד כמה האסון יכול להיות קרוב לכולנו.

 

 

חשוב לנו להבהיר שוב שהנהלת הקבוצה יודעת עוד מהקיץ את סיבות המחאה.

והם יודעים שאנו מגיעים עם חולצות שחורות ויושבים במשחקי הבית בשקט לאות מחאה,

ומעודדים בטירוף את הקבוצה במשחקי חוץ (כדי להראות שמדובר על אותם אוהדים אמיתיים, שמוחים ללא אלימות ורוצים בטובת הקבוצה).

 

אם יש לכל אחד ממכם שאלות, אנחנו נשמח אם תיצרו קשר, בכל דרך שהיא.

דרך אתרי האינטרנט, דרך שיחות אישיות, או בכל אופן אחר.

 

בתודה,

השחקן ה-12.

www.12p.co.il